כמו רבים מחברי ומכרי אלך לראות את "מלחמת הכוכבים" החדש. אבל יש לי תחושה קשה של אשמה. כי מלחמת הכוכבים היא קצת כמו מקדונלדס בשבילי- אני מחכה ומצפה לאכול בה, נהנה כשאני זוכה לעשות כן, אך אין פעם אחת שאני לא מתחרט על כך.
כקולנוע- אני מעריך ואף מעריץ את הסדרה. כתופעה תרבותית- אני סולד ובז לה. אין ספק שלפחות הסדרה המקורית משנות השבעים הייתה חדשנית לזמנה, מקורית, סוחפת, ומהנה ביותר. כל מה שציפית מקולנוע. מלחמת הכוכבים החזירה להוליווד את כבודה האבוד לאחר שנים של כשלונות ותחרות קשה מול הטלוויזיה וגורמי בידור אחרים. אבל בחייו ציווה לנו ג'ורג' לוקאס את מותה של הוליווד העצמאית, הבועטת והמקורית. את התוצאות אנו יכולים לראות עד היום.
ג'ורג' לוקאס היה חלק מאותו גל של קולנוענים אמריקאים חדשניים ששינו את פנייה של הוליווד בסוף שנות ה60- תחילת ה70. אותו דור מופלא שכלל בין השאר את פרנסיס פורד קופולה, מרטין סקורסזה, בריאן דה פלמה, מייקל צ'ימינו, וויליאם פרידקין, ועוד. יש שרואים את הסרט "איזי ריידר" (נקרא בעברית "אדם בעקבות גורלו") של דניס הופר ופיטר פונדה כאירוע המחולל של המהפכה הזאת. הסרט הופק בתקציב זעום, נחשב בתחילה כחלק מגל סרטי "בי מוביז" על אופנוענים, אך ההד הקולנועי שלו הדהד לשנים רבות. הסרט זכה בפרס הראשון בפסטיבל קאן באותה שנה, ומיד בצאתו לאקרנים זכה להצלחה עצומה ביחס להשקעה הכספית הקטנה בו. אך יתרה מזאת- הוא הצליח להגדיר דור שלם, ובו בזמן לחזות את מותו. ולאחר שנים של קפאון וסטגנטציה, הקולנוע האמריקאי חזר לשלוט בזירה. בשנות ה60 הממסד הקולנועי מצא עצמו מול שוקט שבורה, שנים לאחר שנות הזוהר של האולפנים בשנות ה40 וה50, כאשר הוא נשרך מאחור אחרי קולנוע אירופאי ואסייתי לפחות מבחינת טרנדים והשפעה ביקורתית. הדור החדש אימץ את מודל ה"אוטר" האירופאי לפיו לבמאי/תסריטאי יש טביעת אצבע וחותמת בלעדית על המוצר הקולנועי. הקולנוע החדש של שנות ה70 הצליח להיות מושפע מקולנוע אירופאי ובו בזמן לתת כבוד למורשת האמריקאית, לספר סיפורים אישיים ומרגשים, ובו בזמן סוחפים ומתקשרים עם קהל גדול, לעשות קולנוע גדול בתקציב קטן.
"איזי ריידר" (1969) סצנת הפתיחה הבלתי נשכחת
אחד השיאים היה יציאתם של שני סרטי "הסנדק" בתחילת שנות ה70- מופת קולנועי ששילב משחק משובח, בימוי מדוייק, דמויות אייקוניות וסיפור מהודק ורב פיתולים.
לוקאס היה עוף מוזר בחבורה הזאת . סרטו הראשון THX 1138 נכשל כישלון חרוץ. הסרט המבוסס על סרט הגמר שלו באוניברסיטת דרום קליפורניה הציג את העולם הקולנועי שילווה אותו בתחילת דרכו- מינימליזם קולנועי מאופק, פריימים נקיים, כמעט ריקים מתוכן היוצרים פארנויה ומתח. בדיעבד מדובר באחד מסרטי המד"ב הניסיונים והמעניינים לזמנו, אך הקהל לא התחבר לסיפור המזכיר יותר מכל את "1984" של אורוול ולוקאס מצא עצמו על סף פרישה מעולם הקולנוע.
סרטו הבא "אמריקן גרפיטי" היה הצלחה מפתיעה. סרט נעורים המשתמש בצורה חכמה בגל הנוסטלגיה שהחל בשנות ה70 ונשאר עד היום. התיאורטיקן פרדריק ג'יימסון התייחס לסרט זה כאחד מסרטי ה"נוסטלגיה" שצצו כפטריות כלאחר הגשם בארה"ב, הרבה בזכות לוקאס. ג'יימסון משייך סרטים אלו לזרם הפוסט- מודרניזם ומבקרם על כך שהשטיחו תיעוד של תקופה שלמה, ערבבו אלמנטים מתקופות שונות וייצרו תמונה חדשה שאין לה קשר למציאות. ועם זאת ג'יימסון מוצא טעם בסרטים אלו (גריז הוא אחד הבולטים בזרם הזה) בתור מוצרי צריכה בעלי פוטנציאל מסחרי בלתי מבוטל המבוסס על פריטה על נימי הנוסטלגיה.
סצנה מ"אמריקן גרפיטי" (1973) המציגה לראשונה את השחקן הרווחי בכל הזמנים- האריסון פורד
ואז הגיע 1977. יש שאומרים שמלחמת הכוכבים הוא יותר מסרט, הוא אירוע קולנועי. אני נוטה להסכים עם כך, ואולי כאן טמונה הסכנה שבו. הסרט שבר כל שיא אפשרי, יהיה זה מבחינת הכנסה בקופות (מעל מליארד ברחבי העולם) מרצ'נדייזינג ועוד. אבל מעבר לכך- הסדרה שינתה את פניה של תעשיית הקולנוע האמריקאית , וככל הנראה תעשיית הבידור ברחבי העולם. הקולנוע הפך למוצר צריכה. תור הזהב של הקולנוע העצמאי ההוליוודי נדחק לשוליים. בשנים שלאחר מכן סקורסזה וקופולה הסתבכו במספר הפקות כושלות והפסידו את הקרדיט הרחב שניתן להם ע"י האולפנים (קופולה עם "אחד מהלב" סקורסזה עם "מלך הקומדיה") צ'ימינו חתום על אחד הסרטים הכושלים בכל הזמנים "שערי שמיים". פקינפה נעלם. דה פלמה התמסחר ואיבד את קולו היחודי. השאר נפלו למחוזות השכחה ולפרקים הגיחו. היחידים ששרדו מאותה תקופה היו לוקאס ובן בריתו סטיבן שפילברג, שניהם הצליחו לזהות לאן נושבת הרוח ולספק את הסחורה. אך בעוד שפילברג יצר את סרטו הטוב ביותר "אי.טי" ב1982, לוקאס הפסיק לביים, התבודד בביתו ובעיקר טיפח את חברת ההפקות והאפקטים המיוחדים שלו. במעמדו החדש הפך לוקאס לתעשיין, לא לקולנוען. הוא מכר את המותג "מלחמת הכוכבים" כאילו היה זיכיון לארומה, לכל המרבה במחיר. והמחיר היה כבד. בשנים שלאחר מכן מעריציה המושבעים של הסדרה יצאו עליה ובעיקר על לוקאס על כך שחירב את המורשת אותה יצר- יהיה זה בהוצאות החדשות של הסרטים שכללו שינויים כביכול מרחיקי לכת בסרטים עצמם (גרסאות במאי עם עריכה דיגיטלית שכללו קטעים חדשים) והשיא- הטרילוגיה השנייה שהחלה ב1999. לא ארחיב לגבי הטרילוגיה השנייה מאחר ובקושי צפיתי בסרט אחד ממנה (נקמת הסית'- סרט איום ונורא) רק אומר שממה שראיתי- הקסם אבד. אבל זה לא בכך מסתכמים הנזקים. מאז ועד היום הסרט משמש כאב טיפוס של סרט הוליוודי ממוצא- כשהאקשן והאפקטים המיוחדים נמצאים בפוקוס, העלילה והדמויות בשוליים. השיא כמובן הוא בסדרת סרטי "רובוטריקים" ולא אגזים אם אומר שללא לוקאס, לא היה מייקל ביי.
יתכן והטרילוגיה השלישית תעשה חסד עם הסדרה ותחזיר אותה למצבה המקורי. אני חסיד גדול של אברמס (סופר 8- אחד הסרטים המקסימים בז'אנר בשנים האחרונות) ואין ספק שהוא יודע את העבודה. אבל את הנזק כבר מאוחר מדי לתקן. אם להשתמש בעולם הדימויים של לוקאס עצמו- כנראה שהוא עצמו נפל ל"צד האפל" ורק ב2013 כשמכר את הזיכיון לדיסני אולי החזיר עטרה ליושנה.. ומי יתן והכוח יהיה איתו.
כקולנוע- אני מעריך ואף מעריץ את הסדרה. כתופעה תרבותית- אני סולד ובז לה. אין ספק שלפחות הסדרה המקורית משנות השבעים הייתה חדשנית לזמנה, מקורית, סוחפת, ומהנה ביותר. כל מה שציפית מקולנוע. מלחמת הכוכבים החזירה להוליווד את כבודה האבוד לאחר שנים של כשלונות ותחרות קשה מול הטלוויזיה וגורמי בידור אחרים. אבל בחייו ציווה לנו ג'ורג' לוקאס את מותה של הוליווד העצמאית, הבועטת והמקורית. את התוצאות אנו יכולים לראות עד היום.
ג'ורג' לוקאס היה חלק מאותו גל של קולנוענים אמריקאים חדשניים ששינו את פנייה של הוליווד בסוף שנות ה60- תחילת ה70. אותו דור מופלא שכלל בין השאר את פרנסיס פורד קופולה, מרטין סקורסזה, בריאן דה פלמה, מייקל צ'ימינו, וויליאם פרידקין, ועוד. יש שרואים את הסרט "איזי ריידר" (נקרא בעברית "אדם בעקבות גורלו") של דניס הופר ופיטר פונדה כאירוע המחולל של המהפכה הזאת. הסרט הופק בתקציב זעום, נחשב בתחילה כחלק מגל סרטי "בי מוביז" על אופנוענים, אך ההד הקולנועי שלו הדהד לשנים רבות. הסרט זכה בפרס הראשון בפסטיבל קאן באותה שנה, ומיד בצאתו לאקרנים זכה להצלחה עצומה ביחס להשקעה הכספית הקטנה בו. אך יתרה מזאת- הוא הצליח להגדיר דור שלם, ובו בזמן לחזות את מותו. ולאחר שנים של קפאון וסטגנטציה, הקולנוע האמריקאי חזר לשלוט בזירה. בשנות ה60 הממסד הקולנועי מצא עצמו מול שוקט שבורה, שנים לאחר שנות הזוהר של האולפנים בשנות ה40 וה50, כאשר הוא נשרך מאחור אחרי קולנוע אירופאי ואסייתי לפחות מבחינת טרנדים והשפעה ביקורתית. הדור החדש אימץ את מודל ה"אוטר" האירופאי לפיו לבמאי/תסריטאי יש טביעת אצבע וחותמת בלעדית על המוצר הקולנועי. הקולנוע החדש של שנות ה70 הצליח להיות מושפע מקולנוע אירופאי ובו בזמן לתת כבוד למורשת האמריקאית, לספר סיפורים אישיים ומרגשים, ובו בזמן סוחפים ומתקשרים עם קהל גדול, לעשות קולנוע גדול בתקציב קטן.
אחד השיאים היה יציאתם של שני סרטי "הסנדק" בתחילת שנות ה70- מופת קולנועי ששילב משחק משובח, בימוי מדוייק, דמויות אייקוניות וסיפור מהודק ורב פיתולים.
לוקאס היה עוף מוזר בחבורה הזאת . סרטו הראשון THX 1138 נכשל כישלון חרוץ. הסרט המבוסס על סרט הגמר שלו באוניברסיטת דרום קליפורניה הציג את העולם הקולנועי שילווה אותו בתחילת דרכו- מינימליזם קולנועי מאופק, פריימים נקיים, כמעט ריקים מתוכן היוצרים פארנויה ומתח. בדיעבד מדובר באחד מסרטי המד"ב הניסיונים והמעניינים לזמנו, אך הקהל לא התחבר לסיפור המזכיר יותר מכל את "1984" של אורוול ולוקאס מצא עצמו על סף פרישה מעולם הקולנוע.
סרטו הבא "אמריקן גרפיטי" היה הצלחה מפתיעה. סרט נעורים המשתמש בצורה חכמה בגל הנוסטלגיה שהחל בשנות ה70 ונשאר עד היום. התיאורטיקן פרדריק ג'יימסון התייחס לסרט זה כאחד מסרטי ה"נוסטלגיה" שצצו כפטריות כלאחר הגשם בארה"ב, הרבה בזכות לוקאס. ג'יימסון משייך סרטים אלו לזרם הפוסט- מודרניזם ומבקרם על כך שהשטיחו תיעוד של תקופה שלמה, ערבבו אלמנטים מתקופות שונות וייצרו תמונה חדשה שאין לה קשר למציאות. ועם זאת ג'יימסון מוצא טעם בסרטים אלו (גריז הוא אחד הבולטים בזרם הזה) בתור מוצרי צריכה בעלי פוטנציאל מסחרי בלתי מבוטל המבוסס על פריטה על נימי הנוסטלגיה.
ואז הגיע 1977. יש שאומרים שמלחמת הכוכבים הוא יותר מסרט, הוא אירוע קולנועי. אני נוטה להסכים עם כך, ואולי כאן טמונה הסכנה שבו. הסרט שבר כל שיא אפשרי, יהיה זה מבחינת הכנסה בקופות (מעל מליארד ברחבי העולם) מרצ'נדייזינג ועוד. אבל מעבר לכך- הסדרה שינתה את פניה של תעשיית הקולנוע האמריקאית , וככל הנראה תעשיית הבידור ברחבי העולם. הקולנוע הפך למוצר צריכה. תור הזהב של הקולנוע העצמאי ההוליוודי נדחק לשוליים. בשנים שלאחר מכן סקורסזה וקופולה הסתבכו במספר הפקות כושלות והפסידו את הקרדיט הרחב שניתן להם ע"י האולפנים (קופולה עם "אחד מהלב" סקורסזה עם "מלך הקומדיה") צ'ימינו חתום על אחד הסרטים הכושלים בכל הזמנים "שערי שמיים". פקינפה נעלם. דה פלמה התמסחר ואיבד את קולו היחודי. השאר נפלו למחוזות השכחה ולפרקים הגיחו. היחידים ששרדו מאותה תקופה היו לוקאס ובן בריתו סטיבן שפילברג, שניהם הצליחו לזהות לאן נושבת הרוח ולספק את הסחורה. אך בעוד שפילברג יצר את סרטו הטוב ביותר "אי.טי" ב1982, לוקאס הפסיק לביים, התבודד בביתו ובעיקר טיפח את חברת ההפקות והאפקטים המיוחדים שלו. במעמדו החדש הפך לוקאס לתעשיין, לא לקולנוען. הוא מכר את המותג "מלחמת הכוכבים" כאילו היה זיכיון לארומה, לכל המרבה במחיר. והמחיר היה כבד. בשנים שלאחר מכן מעריציה המושבעים של הסדרה יצאו עליה ובעיקר על לוקאס על כך שחירב את המורשת אותה יצר- יהיה זה בהוצאות החדשות של הסרטים שכללו שינויים כביכול מרחיקי לכת בסרטים עצמם (גרסאות במאי עם עריכה דיגיטלית שכללו קטעים חדשים) והשיא- הטרילוגיה השנייה שהחלה ב1999. לא ארחיב לגבי הטרילוגיה השנייה מאחר ובקושי צפיתי בסרט אחד ממנה (נקמת הסית'- סרט איום ונורא) רק אומר שממה שראיתי- הקסם אבד. אבל זה לא בכך מסתכמים הנזקים. מאז ועד היום הסרט משמש כאב טיפוס של סרט הוליוודי ממוצא- כשהאקשן והאפקטים המיוחדים נמצאים בפוקוס, העלילה והדמויות בשוליים. השיא כמובן הוא בסדרת סרטי "רובוטריקים" ולא אגזים אם אומר שללא לוקאס, לא היה מייקל ביי.
יתכן והטרילוגיה השלישית תעשה חסד עם הסדרה ותחזיר אותה למצבה המקורי. אני חסיד גדול של אברמס (סופר 8- אחד הסרטים המקסימים בז'אנר בשנים האחרונות) ואין ספק שהוא יודע את העבודה. אבל את הנזק כבר מאוחר מדי לתקן. אם להשתמש בעולם הדימויים של לוקאס עצמו- כנראה שהוא עצמו נפל ל"צד האפל" ורק ב2013 כשמכר את הזיכיון לדיסני אולי החזיר עטרה ליושנה.. ומי יתן והכוח יהיה איתו.
